איך סלחתי לאדם שהגיע לו במשך 22 שנים סליחה… והאדם הזה היה אני.

לפני 3 שבועות קרה משהו מופלא בחיי: סלחתי לאדם שהגיע לו במשך 22 שנים סליחה… והאדם הזה היה אני.

הנסיעה האחרונה שלי לרוסיה היתה נסיעת ריפוי, במקום שחשבתי שנרפא מזמן…
מהגבר הראשון שלי, מהאהבה הראשונה שלי, מהבעל הראשון שלי.

זה סיפור קצת ארוך, על הסליחה האישית שלי וריפוי הלב אחרי בגידה:
על איך סלחתי לעצמי וגם לגבר הראשון בחיי. ארוך, אבל ממש כדאי לקרוא עד הסוף….

הכל התחיל בינואר 2017, כשלימדתי קורס אנטומיה אינטואיטיבית,
קורס עמוק מאד בו המורה עובר תהליך יחד עם התלמידים.
ביום שבו למדנו על מערכת הלב, חלמתי בלילה חלום על האיש, על הגבר הראשון שאהבתי בחיי
והתעוררתי עם תחושה של סכין בלב.
הבנתי שעדיין לא סלחתי לו, עדיין לא שחררתי.

יש דברים שנמצאים אצלנו בתת המודע,
ואני לא הייתי מודעת, חשבתי שהסיפור הזה ישן, ומזמן השתחרר…

וכך, לפני שלושה שבועות, טסתי לרוסיה
כשאחת המטרות היתה לפגוש את האיש הזה. אותך.

הכל התחיל בגיל 17, הייתי ילדה בכיתה י"ב.
כמה שעות לפני מסיבת הסיום פגשתי אותך,
היית חייל ובמקרה עברת בעיר הפרובינציאלית שבה גרתי ברוסיה,
הגורל הפגיש בינינו והתאהבנו.

חיכיתי לך 8 חודשים עד שתחזור מהצבא,
וביום השחרור מהצבא, אחרי יממה שלמה ברכבת (כי המרחקים ברוסיה עצומים…)
הגעת אליי והבנו שזו אהבת אמת.
אהבה ראשונה, נשיקה ראשונה.

אחרי חצי שנה שגרנו אצל ההורים שלי,
הבנו שאנחנו רוצים לצאת לדרך עצמאית והתחתנו.

עברנו לגור בעיר שלך, שרחוקה מאד מהבית שלי.
והאמת, שמחתי לעזוב את הבית שלי…
(מי שמכיר אותי יודע שמדובר היה בבית חולה…)

התמסרתי אליך, התמוססתי בתוכך,
אהבתי אותך עד אינסוף.
אתה היית האור בחיי.

יום אחד כעבור שנה, פשוט לא חזרת לישון בבית…
ואני, מיד הבנתי שמשהו לא בסדר קרה.

מהר מאד התגלה שבגדת בי…
ויותר מזה שבגדת בי, אתה בוחר באישה האחרת.
בוחר להישאר איתה, ולחיות איתה,
ולהוליד איתה ילדים.

נורא נפגעתי ומהר מאד עזבתי את הבית בו גרנו,
אבל החלטתי שאני לא חוזרת אל ההורים שלי,
כי אין לאן לחזור…

רציתי רק להיות רחוקה מהם
והמשכתי לבד, עצמאית.

עדיין הייתי סטודנטית, ילדה בת 19,
שכל לילה ישנה אצל חברה אחרת…
לאט לאט התאזנתי כלכלית
התאזנתי מבחינת עבודה ומהר מאד עזבתי לישראל.

שנה שלמה הלב שלי היה שבור.
שנה שלמה לא יכולתי להכניס אף גבר אל חיי.
לא יכולתי אפילו להסתכל, לא יכולתי להאמין לאף אחד.

ככה הרגשתי… הכאב הנוראי, שהיה בלב שלי,
הרגשתי שעדיף שיחתכו לי את היד…
עד כדי כך זו היתה תחושה עמוקה של כאב.

הרבה שנים לקח לי להתאושש מזה… שנים עד שפגשתי אהבה אמיתית בחיי.
ואז, חשבתי שהכל נפתר. חשבתי שזה כבר מאחוריי, שלעולם לא אפגע.

האמת? שלא נפגעתי גם לפני, פגשתי גברים מדהימים בחיי,
שאהבו אותי, אבל הדימוי העצמי שלי היה נמוך.
התקופה שעזבת אותי, נטעה בי את המחשבה שאני לא שווה ואני לא ראויה…

והנה אני היום. בת 41, בעלת עסק, כמה תארים אקדמאיים,
עם משפחה, מובילה הרבה אנשים שבאים ללמוד ממני…

ובנקודה הזאת אני מחליטה לבוא, אחרי 22 שנים, לרוסיה, לפגוש אותך.
מצאתי אותך בכל מיני דרכים לא-דרכים, כי לא זכרתי בדיוק את הכתובת בה גרנו…
אבל מצאתי. באתי וצלצלתי וביקשתי ממך להיפגש.

הרגשתי שאני מאד מאד מתרגשת.
קבענו פגישה לעוד 3 ימים,
והנה לילה לפני כואבת לי נורא הבטן…
שאלתי את עצמי למה זה, למה כואבת לך הבטן?
והבנתי שיש משהו עוד לא שחררתי.

שאלתי את עצמי אם אחבק את עצמך מחר,
כשאראה אותך?

הרי, הייתי בטוחה שכבר שחררתי וסלחתי מזמן,
אבל פתאום ידעתי שיש טינה שעוד לא שחררתי…
וברגע שהבנתי, שחררתי את זה עם עצמי, בטכניקות שאני מכירה היטב….
ואז נזכרתי באהבה הטהורה כלפיך, בטוהר, בהתמוססות.
נזכרתי כמה בעצם היינו ילדים, אני בת 17 ואתה בן 20,
ומאד התרגשתי, עם עצמי, מהשחרור הזה.

כל השנים האלה, קברתי את הכאב הזה… כ"כ עמוק,
שאפילו בעלי והחברות הכי טובות שלי, לא ידעו על כך!

כל השנים האלה, כאילו זה לא היה, כל הנושא היה מת בתוכי,
ולא רציתי להיזכר אף פעם. כל זיכרון קטן שעלה ישר קברתי.

חשבתי שזה מאחוריי ולעולם לא אצטרך להיזכר ולחשוב על זה יותר…
שאתה לא שווה אפילו את הזיכרון, אבל בכל זאת, גיליתי,
הכל נשאר בלב, הכל נשאר עדיין בתת המודע.

הבנתי פתאום שאהבה, אם היתה, תמיד נשארת בלב,
מה שסוגר את הלב הוא הטינה.

ואז התחילה ההתרגשות,
לקראת הפגישה, לחבק אותך ולהגיד לך תודה.

והנה הגיע היום ונפגשנו. אחרי 22 שנים.
לא השתנית, אתה עדיין גבוה ורזה,
רק הזדקנת… רואים את החיים עליך.

התחלתי את השיחה מלספר לך על הלילה,
על זה שרציתי לחבק אותך.
ככה התחלנו.

דיברנו 3 שעות, ואם לא היתה לי טיסה,
היינו יכולים להמשיך עד הבוקר.
סיפרתי לך על חיי, סיפרת לי על חייך….
שאלתי אותך "למה בחרת בה?"
וענית לי "כי הייתי דפוק וצעיר. לא ידעתי שאני כ"כ פוגע בך."
סיפרת לי שאתה כבר לא נשוי, התגרשת ממנה לפני 15 שנה…

התחבקנו ובכינו ונזכרנו בחיים שלנו ובאהבה שהיתה בנו.
התרגשנו, הסתכלת לי בעיניים וביקשת ממני סליחה.

ואני אמרתי לך שאני כבר לא כועסת עליך, ממזמן,
אלא להפך, באתי עד לפה, כדי להגיד לך תודה…
כי אילולי אתה, מי יודע, אולי הייתי עדיין גרה ברוסיה…
אבל פה אני מאושרת, כאן זה הבית שלי
החיים שלי מאד השתנו, ומתוך הדימוי העצמי הנמוך –
היום אני במקום מאד מאושר בחיים שלי.

ברגע שאמרתי לך שאני כבר מזמן לא כועסת עליך,
ואמרתי לך תודה, בכית והתרגשת…
התחבקנו כמו שני אנשים כל כך קרובים ולא יכולנו לשחרר את החיבוק
עד שהגיעה המונית שתיקח אותי לשדה התעופה, בחזרה לישראל.

חזרתי הביתה, עברו 3 שבועות ורק עכשיו אני מתחילה להבין…
כמה האירוע הזה שינה וממשיך לשנות את חיי.
הדימוי העצמי הנמוך שלי, שהיה במקום כל כך נמוך שלא היה לאן ליפול,
אפשר היה רק לעלות…
ובזכות איפה שהייתי אז, היום אני מבינה, למדתי עוד יותר,
השקעתי עוד יותר, עבדתי קשה כדי להצליח יותר ולהיות עצמאית.

פתאום הבנתי את כל מערכות היחסים עם הגברים שבאו אחרי…
את החופש שלי והרצון להיות עצמאית ולבנות את האימפריה שלי
בלי להיות תלויה בהם, כמו שאז הייתי ילדה, סטודנטית שתלויה בו… בכל!
כשנפרדנו אז נפרדתי מהמשפחה, מהחברים, מהדירה האהובה שלנו, הכל היה משותף.

מהמקום הזה, הגעתי להחלטה הנחושה שאהיה עצמאית
ולא אתחתן שוב עד שאבנה את הבסיס העצמאי שלי.
הפרידה הזאת גרמה לי להיות אישה חזקה יותר, אישה עוצמתית יותר, אישה חופשיה יותר… ועד עכשיו אני עדיין מעכלת את זה, עד כמה זה השפיע עליי…

מאז ועד היום עברתי המון, צמיחה והתפתחות וגדילה,
אבל בכל הטיפולים והתהליכים שעשיתי עם עצמי עד היום,
לא רציתי אפילו להתבונן במקום הזה…
חשבתי שהוא גמור וסגור ופתור, שכבר מזמן לא איכפת לי…

וכך בנסיעה הזאת, פגשתי לא רק אותו אלא את ליליה בת ה-17,
ליליה החלשה, ליליה עם הדימוי העצמי הנמוך.
פגשתי את השינוי שעשיתי, את החוזק ואת הגדולה שבי.
לא נסעתי כדי לסלוח לו… סלחתי לו מזמן.
נסעתי כדי לסלוח לעצמי, על שהייתי כזאת.

אני רוצה להוקיר תודה על השנה שחלפה.
שנה של הרבה התפתחות אישית, שנה של שחרור, עומק, למידה
שנה שאפשרה לי ללמד קרוב ל-250 תלמידים,
להאיר להם ולעזור להם בדרך אל הייעוד שלהם.

תסלחו, תפגשו, תגידו לאנשים שאתם אוהבים.
תגידו לאנשים שאתם כועסים….
אולי תשאלו אותם את מה שיש על ליבכם.

אני מאחלת לכל אחד ואחת לשחרר, ולסלוח
מתוך המקום שלא תמיד מגיע לאדם האחר שנסלח לו,
אבל מגיע לכם לסלוח, כדי שהלב יהיה פנוי
וזה נכון אפילו כשמדובר בדברים שקרו לכם לפני 30 ו-40 שנה…

מאחלת לכולכם לב מלא אהבה וריפוי,
שתרפאו את ליבכם כמו שריפאתי את שלי.

באהבה
ליליה

השאר תגובה